הדיו הרועמים של מבצע 'עופרת יצוקה' הגיעו עד לביתה של גלית פופוק שבצפון הארץ, מעוררים בה חרדה וחשש. לא רבים הם אזרחי ישראל החוששים הן משיגורי הרקטות מהרצועה והן מהתגובה הצה"לית שבאה בעקבותיהן. אולם גלית עקבה בדאגה גם אחר המצב בישראל וגם אחר המתרחש ברצועה, מחשש לפגיעת צה"ל בבנותיה המתגוררות בארצו של החמאס. בתקופת המלחמה היא שהתה בביתה שבישראל, אבל עיניה היו נשואות גם לעיירה בית ליהיא שבצפון הרצועה, המקום שהפך למוקד המאבק בין ישראל לחמאס, וגם המקום שבו התגורר בעלה לשעבר, ערבי-מוסלמי בן המקום, עם שלוש בנותיה.
בשיחה עמנו היא שבה באחת לחייה הקודמים; אל ימי נערותה בהם הכל היה נראה נוצץ; אל ההתלהבות ההתחלתית, שהסתיימה בשבר גדול, ממנו היא מתקשה לקום עד היום הזה, שנים רבות לאחר שהתרחש.
סיפורה הכואב של גלית התרחש לפני מעט יותר משני עשורים. בתקופה ההיא, שערי הרצועה לא ננעלו עדיין באופן הרמטי ואזרחי ישראל יכולים היו להגיע אל הרצועה, גם אם בכך היו מסתכנים בחייהם. גלית, נערה בת 15.5 באותה תקופה, הכירה צעיר ערבי-עזתי שהתגורר בארץ שלא כדין. למרות הסיפורים המחרידים ששמעה על נערות שנפלו בקשר עם ערביים, הצעיר עמו ביקשה לקשור את גורלה היה נראה אחרת. בניגוד לסיפורי הזוועה המסופרים אחת לתקופה על נשים יהודיות שנקלעו לקשרים בעייתיים עם ערביים אלימים, הוא היה נראה שונה. או כך לפחות האמינה בשלב ההוא. "שכנעתי את עצמי שהמקרה שלנו שונה", היא מודה. מהר מאוד היא גילתה כי התבדתה. "עד היום הזה אני משלמת את המחיר על הטעות ההיא שעשיתי. זו הייתה הרפתקה שידעתי איך אני נכנסת אליה, אך לא יכולתי להאמין גם בחלומותיי השחורים כיצד אצא ממנה", היא מוסיפה בכאב.
המשטרה בעקבותינו
"כשהייתי כבת 15.5 הכרתי את מוחמד לראשונה", היא פותחת בסיפורה. "התגוררתי באותה עת בעיר נצרת עלית, עיר מעורבת, בה מתגוררים יהודים לצד ערבים. באותה תקופה הייתה לי חברה טובה שהיה לה חבר ערבי. יום אחד נסעתי עם חברתי לבקר את חברהּ הערבי שהתגורר באור יהודה, ושם פגשתי את מוחמד. מיד כשנפגשנו נוצרה בינינו כימייה, והאמנתי כי הוא האדם המתאים עבורי. הוא מצדו עשה כל שאפשר כדי שהקשר בינינו יפרח. במהלך הביקור בביתו הוא דאג לפנק אותי ואת חברתי ועשה כל שביכולתו כדי שאהיה מאושרת בקרבתו.
"תוך כדי שצעדנו יחד – אני, החברה והערבי – ברחובות אור יהודה, אמרתי שיש לי חלום לישון לילה בבית מלון. מוחמד, כמובן, נענה מיד ושכר עבורנו חדר במלון. הגענו לשם שלושתנו, ובבוקר שלמחרת, כאשר יצאתי מהמקום, הבנתי שאני מעוניינת לקשור את גורלי עמו. וכך היה", היא מספרת. "נוצר בינינו קשר טלפוני תחילה, ובהמשך התחלנו להיפגש באופן קבוע בעירו. לאורך כל תקופת הקשר הראשוני בינינו הוא עשה הכל כדי שנישאר יחדיו, ובשבילי גם עזב את חברתי. במבט לאחור, כבר אז הייתי צריכה להבין כי אדם כזה הוא אדם לא אמין".
איך משפחתך קיבלה את העובדה שאת מבקשת להתחתן עם ערבי?
"תחילה הקשר בינינו התנהל בעיקר באור יהודה – עירו, אך בהמשך התחלתי להביאו לבית הורי. וזה היה הרגע הקשה בקשר שלנו", אומרת גלית. "הוריי ושאר בני משפחתי קיבלו את העובדה שאני בקשר עם ערבי בצורה קשה, וכעסו על כך מאוד. הם רצו שאפרד ממנו מיד, ושכנעו אותי לעשות זאת, אולם הייתי נחושה להינשא לו. אולי דווקא בגלל שזה היה אסור וההורים שלי לא רצו אותו בשום אופן, היה זה שגרם לי לרצות אותו. מין ריגוש לא מוסבר של נערה, שעדיין לא רואה את החיים באופן מפוכח".
באותה תקופה הרגישה גלית כי מצאה את האדם המתאים עבורה, והאמינה כי עמו היא עומדת להקים את ביתה ולחיות את כל חייה. אולם הקשיים ליוו אותה כבר מההתחלה. "תכננו באותה עת, את חתונתנו ובד בבד נאלצנו להתמודד עם נושא שכל כלה אחרת לא מכירה: עובדת היותו של בעלי לעתיד שוהה בלתי חוקי. המשטרה נוהגת לבצע מבצעי מעצרים של שב"חים, ובעלי היה על הכוונת שלהם פעמים רבות. לא פעם היה חוזר הביתה לאחר מרדף עם המשטרה, שהייתה מגיעה עד אלינו ועוצרת אותו. אני זוכרת כיצד פרצו אלינו לדירה שוטרים, העירו אותי והיכו אותי בגללו. ברוב המקרים הללו המשטרה הייתה מצליחה ללכוד אותו".
לאחר שהוא היה נתפס, מה השוטרים היו עושים עמו?
"המשטרה הייתה לוכדת אותו, מחזיקה אותו במעצר לילי, ולאחר מכן משחררים אותו מעבר לגדר בגבול עם ג'נין, בשטח הרשות הפלשתינית. מובן שזה לא הרתיע אותו מלשוב לישראל והוא היה מוצא את הפרצה בגדר שאפשרה לו לשוב חזרה יום למחרת. היה מקרה אחד שבו אביו, שגם הוא לא אהב את הקשר הזה, חטף אותו והחזיק אותו בכוח בירדן, מאחר והוא היה מאורס לבת דודתו תושבת המקום, אותה עזב עבורי. אבל גם משם הוא הצליח לברוח לבסוף ולשוב לארץ".
איך הגיבו השכנים למעצרים התכופים של בעלך?
"הייתה לי שכנה אחת שהיא זו שגרמה לחלק גדול מהמעצרים הללו. השכנה ההיא הייתה רואה אותו מגיע לבניין והייתה מזמינה למקום משטרה. עד היום איני חושבת כי היה זה מהלך נכון מצדה. זה לא סייע לי להתנתק ממנו, אלא רק הקשה את חיי. במקומה היה שכן אחד ששכנע אותי לעזוב אותו ואף הציע לי לצלצל לארגון 'יד לאחים', שזה היה מהלך נכון מצידו, ועד היום אני מודה לו על הניצנים הראשונים של חרטה שהוא הכניס בי. למרות שבאותה עת הייתי מרוצה מאוד מהחיים עם מוחמד, וכלל לא הקשבתי לדבריו, אך הם בהחלט חלחלו לקרבי מאוחר יותר".
"פתאום לא הכרתי אותו"
למרות שדמיינה כל חייה להינשא בטקס חגיגי, חתונתה של פופוק הייתה שונה לגמרי. "אי אפשר לקרוא לזה באמת חתונה", היא מציינת. "הגענו יחדיו לבית הדין השרעי, שם התאסלמתי ונישאתי לו, כשאני בהיריון עם בתי הגדולה יסמין. בגלל שהייתי קטינה בעת החתונה, מבחינת בית הדין השרעי אבי נדרש להגיע למקום כדי ללוות אותי ולחתום על המסמכים הנדרשים. הוא אומנם התנגד בחריפות לנישואינו, אבל ראה שאין לו כל ברירה אחרת והעדיף שלא לאבד אותי, ולכן שיתף פעולה".
לגלית לא ארך זמן רב כדי להתפכח מהחלום שטיפחה לגבי בעלה. "באותו ערב שלאחר החתונה", היא מספרת, "רציתי שנעלה יחד לביתנו כדי לחגוג את נישואינו. אבל הוא נותר עם חבריו למטה ושוחח אתם. ירדתי ודרשתי ממנו שיעלה, ואז זה קרה". מוחמד תפס את גלית, היכה אותה בראשה ומשך בשערותיה בחוזקה לעיני חבריו והשכנים. כשהיא המומה וממררת בבכי, שבה הנשואה הצעירה לביתה, מתחילה להבין מה עומד להתרחש בעתיד. "בשלב זה שקלתי לעזוב אותו בו במקום. הרגשתי מושפלת ולא האמנתי שזה קורה לי, אבל הוא הגיע לאחר מכן הביתה, התנצל והבטיח שזה אירוע חד-פעמי. פתאום הוא נראה היה בן אדם אחר מחיית האדם שהיכה אותי קודם לכן. האמנתי לו והחלטתי להישאר עמו".
דבריו, כך הסתבר לגלית מהר מאוד, היו דברי חנופה בלבד. חייה הפכו מאותה עת לגיהינום של ממש. הוא החל להכות אותה אחת למספר ימים, והיא נדרשה לעשות ככל שביקש, תוך שהיא סופגת השפלות והתעללויות קשות.
מדוע לא עזבת בשלב הזה?
"לאחר שצעדתי עמו כברת דרך ארוכה ולא שמעתי לכל העצות שהעניקו לי בני משפחתי לעזוב אותו, לא הייתי מסוגלת לשוב אליהם. הייתה לי חברה אחת שסיפרתי לי שהוא היכה אותי והיא הזהירה אותי שאתרחק ממנו כמו מאש. אבל בגלל הקשר שלי אתו, פחדתי שלא יקבלו אותי יותר. חששתי גם מקושי אפשרי למצוא זוגיות אחרת אם אעזוב אותו. וגם היתה לנו כבר בת משותפת, כך שהתקשיתי לעזוב ונותרתי מוכה ומושפלת", היא אומרת.
זמן קצר לאחר חתונתם, פנה אליה מוחמד וביקש ממנה להצטרף עמו לביקור ברצועה. "הוא ביקש ממני להגיע לעזה, כדי שבתנו יסמין, עמה הייתי בהיריון, תיוולד בעזה סמוך לבית הוריו. כשהגענו אל בית הוריו התבררה לי האמת המרה: הוא כלל לא התכוון לשוב ארצה. נותרתי שם, מושפלת ומרומה".
בתקופה הראשונה לשהייתה של גלית ברצועה, התעוררה מהומה במשפחתה, ואימהּ החליטה לבוא ולבקר את ביתה. "המטרה האמיתית שלה הייתה להוציא אותי משם, אולם היא נאלצה לשוב על עקבותיה. בעלי ובני משפחתו סירבו להישמע להפצרותיה. במקביל, הסבל שלי התחיל להיות רב. הוא היה מכה אותי המון, כאשר גם בליל הלידה של בתי יסמין חטפתי מכות. אני זוכרת כיצד בכיתי כל הלילה, ולבסוף בבוקר נולדה יסמין למין גורל שכזה. מובן שההורים שלי לא זכו להכיר אותה, בגלל שהוא לא נתן לי להוציא אותה מהרצועה".
עברו השנים וגלית השתקעה ברצועה. וגם משפחתה התרחבה עם לידתם של חמישה ילדים נוספים מלבד יסמין.
כיצד היו נראים החיים ברצועה?
"החיים שם שונים מאוד ממה שאנו מכירים בישראל. העוני שולט ברמה, הנשים לא חיות כמו שנשים חיות בישראל: הן מושפלות, לא עובדות ולא מתפרנסות. חייהן דומות לחיים במאסר". גלית מציינת בנוסף כי גם ברצועה היא נותרה היהודייה של המשפחה. "הזהירו אותי להתרחק מאישה אחת שבעלה עבד עבור חמאס, כדי שלא איראה מרגלת", היא מספרת.
'שמע ישראל' במחסום
יום אחד, גלית קיבלה אומץ לעזוב. "הוא היכה אותי מכות קשות באותו יום, ואני החלטתי שאני מסיימת עם זה ונמלטת מהמקום. לקחתי את שלוש בנותיי, ובטיעון שאני הולכת לקופת חולים עבור בני הקטן בן התשעה חודשים, הצלחתי לעזוב את הבית, כשאני חדורת מטרה שלא לשוב עוד".
עם עשרה שקלים בכיס, הזמינה גלית מונית. "יצאתי למחסום ארז, כשברשותי צילום של תעודת הזהות שלי בלבד. תעודת הזהות המקורית שלי כמו גם מסמכי הזיהוי של הילדים נותרו אצלו. הוא היה מחזיק את המסמכים במקום סתר כדי שלא אצליח לברוח.
"נסעתי אל המחסום במונית כשאני מתפללת שלא יתפסו אותי. כאשר הגעתי למחסום הפלסטיני, בסיוע של חבר כנסת ערבי, הצלחתי לקבל אישור לעזוב את המקום. לאחר מכן הגעתי למחסום הישראלי, שם אבטחו את השטח חיילי צה"ל. כשאני דומעת פניתי אליהם וצעקתי 'שמע ישראל' כדי שיבינו שאני יהודייה. הם הופתעו מאוד מהמחווה, אך לאחר מספר שניות הבינו את הסיפור ואפשרו לי מיד להיכנס לארץ. בחסדי שמים הצלחתי לברוח ללא סיוע של גוף זה או אחר. אני ובורא עולם".
עם הגעתה של גלית לישראל היא התקבלה באושר גדול על ידי בני משפחתה, שכבר לא האמינו כי יזכו לראות אותה עוד. "שבתי מעזה כשאני שוקלת ארבעים קילו בלבד, לא בגלל מחסור בתזונה, כמו בגלל הקושי הנפשי שחוויתי לאורך כל התקופה ההיא. לאחר שהשתקעה בארץ, גלית החלה להתאושש מהקשיים והפגיעות שחוותה. אולם ההתמודדות נותרה לנוכח העובדה שמחצית מבני משפחתה נותרו מאחור. "הגעתי לארץ עם שלוש בנות, והשארתי בעזה שלוש בנות", היא אומרת.
"התחלתי להילחם על הילדים שלי", היא ממשיכה. "רשמנו את הבנות שנותרו ברצועה בתעודת הזהות שלי, כך שהם רק יבקשו, יוכלו להגיע לארץ. לאורך כל הדרך תמכו בי בנצי גופשטיין וארגון 'להבה'. בנצי ורעייתו ענת המקסימים עשו הכל כדי לסייע לי לאורך כל דרך. עד היום כאשר יש לי קושי מסוים אני פונה אליהם והם נענים לי במהירות ובמסירות".
בנצי גופשטיין, שהפך לאב הרוחני של בנותיה, כפי שגלית מעידה, ניהל מבצע דרמטי להבאת שלוש הבנות שנותרו ברצועה. בתקופת 'צוק איתן' נראה היה כי נפתח פתח להבאת הבנות ארצה. מוקדם יותר, במבצע 'עופרת יצוקה' מת מוחמד במבצע שניהל צה"ל ברצועה. גלית נזכרת כיצד קיבלה את הידיעה על כך. "אביו צלצל אלינו, וביקש לשוחח עם בתי. הוא אמר לו: 'אבא שלך מת'. כך בלי הקדמות מיותרות, בלי לנסות ליפות את המציאות. הילד הקטן נבהל מאוד והוכה בתדהמה".
מותו של מוחמד והזדקנותו של אביו ריככו את העמדה של בני המשפחה המוסלמים, וסבם של הבנות הסכים באותה את לאפשר את חילוצם לישראל. הדרך להוצאת הבנות הייתה אמורה להיות מורכבת למדי, והושקע בסיפור זה כמיליון שקלים, שניתנו למתווכים שונים ולמבריחים, אולם ברגע האחרון, המתווך שהיה אמור להעביר את הכסף למבריחים – החליט לקחת לעצמו את הכספים. בנצי וענת גופשטיין שהמתינו באותה עת על גבול הרצועה, קיבלו את ההודעה באכזבה עצומה. אך יותר מכך כאבו על גלית, שמעידה כי האירוע הזה הכניס אותה לדיכאון וגרם לה להפוך לשבר כלי.
הסיפור הזה לא מסתיים בהפי-אנד, אבל האור כבר ניבט בקצה המנהרה. במהלך השנים האחרונות נוצר קשר בין גלית לבנותיה, ויסמין, הבת הגדולה שנישאה לעזתי, כבר מבקשת לעזוב את הרצועה ולעבור להתגורר בישראל. "היא לא מרוצה מתנאי החיים ברצועה", מספרת גלית ומוסיפה, "גם שאר הבנות עשויות לבוא בעקבותיה. כך שהתקווה עדיין מפעמת בליבנו".
מה המסר שלך לבת שחושבת להתחתן עם ערבי?
גלית נאנחת ואומרת: "בהתחלה זה נוצץ, אבל על צעירה כזו לדעת שהיא עלולה להיות הנרצחת הבאה. הייתי מאוד קרובה לזה בעצמי, לולא אמו נכנסה לחדר בשעה שחנק אותי ממושכות.
"מלבד זאת", היא ממשיכה, "צעירה שחושבת על צעד כזה, צריכה לדעת שהחיים בנישואין כאלו כוללים תלות כספית ומילולית, בהם אין לאישה אף לא זכות דיבור. במקרה שלי, הכתובת הייתה על הקיר וכמעט התרחשה. תלמדי מהמקרה שלי ואל תעזי לחשוב על הכיוון הזה".
