בכל פעם כשהיא מדברת עם אישה ש"אין לה כוח" להגיע למקווה, היא אומרת לה: "כשאת מרגישה שאין לך כוח, תיזכרי בי. אני מגיעה לכאן בהתנדבות, נוסעת שעה ורבע לכל כיוון בתחבורה ציבורית ומשאירה בבית ילדים קטנים. זה ייתן לך את הכוח".
שלומית שטרית מדימונה, אם ל-6, עובדת בבוקר כמחנכת בתלמוד תורה לבנים. בערב, היא מתפקדת כבלנית של המקווה בים המלח, ועוזרת לטהר את נשות ישראל בתקופה הכי רגישה שלהן – בזמן חופשה. "אני עובדת כבר 22 שנה במערכת החינוך", היא מספרת, "בתשע השנים האחרונות אני מתנדבת כבלנית בים המלח ולעת מצוא גם תומכת בלידה".
החיים עמוסים מספיק כאמא וכמחנכת, למה רצית להוסיף לך עיסוקים?
"מבחינתי הכול סובב סביב אותו נושא. אני תמיד אומרת שבלילה אני מטהרת את נשות ישראל כדי שאחר כך אוכל לסייע להן בלידה, ומאוחר יותר, הילדים שלהן יגיעו ללמוד אצלי בתלמוד תורה. זה ממש סגירת מעגל עבורי".
"גיליתי שיש הרבה נשים שנפגעו מבלניות"
לשלומית 6 ילדים, כשהגדולה ביניהם בת 19 והקטנים הם התאומים בני 8 וחצי. את תעודת הבלנית היא הוציאה לפני 9 שנים, ואת תעודת הדולה (תומכת לידה) לפני כשנה וחצי. "אני אוהבת לרענן את הידע שלי כל הזמן וכשנפתח לי התאבון, אני מתחילה ללמוד משהו חדש. ברוך השם, למדתי מה שאני אוהבת והיו לי כמה תחנות בחיים שאפשרו לי את האהבה הזאת, לצד ההוראה וגידול הילדים".
מילא ללמוד, אבל למה לעסוק בזה?
"לפני 9 שנים, בתחילת ההיריון של התאומים, חיפשתי משהו להתעמק בו, והתחום של הבלנות משך אותי מאז ומתמיד. יום אחד ראיתי פרסום בדימונה שנפתח קורס בבאר שבע של הרב בן טוב. תוך כדי ההיריון, נסעתי פעם בשבוע לקורס וזה היה כמו מרפא לנפש. משהו ששבר את חיי השגרה. הקורס היה מגוון ומרתק כי זה נושא שכל אישה מתעסקת בו ביומיום, רק שאני החלטתי לקחת את זה צעד אחד קדימה. ככל שהעמקנו, ראיתי עד כמה אני רוצה לעשות את התפקיד הזה".
מה משך אותך לתפקיד?
"בשיחות עם חברות, גיליתי שיש הרבה נשים שנפגעות מבלניות מסוימות. כאלה שלא מבינות את הגבולות שלהן או מה התפקיד שלהן אמור להיות. היה לי את הרצון להוכיח שבלנית יכולה להתנהג אחרת. זה ממש דיבר אליי. גם כל הנושא של הדרכת כלות. כשאני התחתנתי, לא קיבלתי הדרכה מספקת. אני באה מבית דתי ועם הזמן התחזקתי והפכתי לחרדית, אבל אני יכולה להגיד בדיעבד שבזמנו, יותר התעסקו בטכני ופחות ברוחני".
למה הכוונה?
"אני לא יודעת אם זה כך היום, אבל אז לא דיברו איתי על הנושא הזוגי, על מהות הגבר ומהות האישה בבית. זה נושא שמאוד הציק לי. אנחנו עושות טעויות בחיי הנישואין ובדיעבד אנחנו תמיד חכמות. לכן רציתי להתעמק בנושא, כדי שאוכל לתקן את מה שקרה לי באמצעות נשים אחרות. כל העיסוק שלי הוא בעצם שרשרת – בלנית, תומכת לידה, מחנכת – מעין שליחות בשביל לעשות את העולם טוב יותר. זה נשמע קצת קלישאתי, אבל זה מה שאני מרגישה באמת. לפחות בסביבה שלי תהיה לי האפשרות לגרום למי שנמצאת מולי להרגיש קצת טוב יותר".
ואת מקבלת את הפידבק החיובי הזה?
"אני נתקלת בזה המון. הרבה פעמים שמעתי את המילים 'את לא כמו…' זה נושא כל כך רגיש, במיוחד בתחום שאני עוסקת בו. המקווה שלנו נמצא בים המלח והנשים שמגיעות לשם נופשות. מגיעות אליי נשים שמעולם לא הייתי מעלה על דעתי שהן שומרות על טהרת המשפחה. כאלה שלא שומרות כשרות אבל מגיעות לטבול. באמת, נשים מכל המגוון- חרדיות, ליטאיות, חסידיות. זה משהו מדהים. וכשהן אומרות לי שהן מעריכות את הרגישות שלי או את הדרך שבה אני שומרת על הפרטיות שלהן או לא יותר מדי 'נדחפת', זה כיף לשמוע".
"זה לא רק בשבילו, גם את חלק מהמשוואה"
המקווה בים המלח נוסד לפני כתשע שנים בעקבות פניה של המועצה האזורית לרב שמעון אלהרר, האחראי על בית חב"ד בים המלח. הרב פנה לשלומית כדי שתפתח את המקום ו"לראות מה יהיה הלאה". אבל הרי ידוע שזמני הוא הכי קבוע, ושלומית מתפעלת את המקווה מאז בהתנדבות מלאה. "היו פעמים שביקשתי למצוא בלנית מחליפה, למקרים שאצטרך, כי התפקיד בא על חשבון החיים הפרטיים שלי", היא מספרת.
ואכן התפקיד לפעמים תובעני. אחד התאומים שלה אובחן לפתע עם סכרת נעורים ופונה במהלך החג עם אמבולנס לבית החולים. "הוא היה בטיפול נמרץ במשך תקופה ומאז הוא סוכרתי", היא אומרת. לאחר האשפוז, שלומית קיבלה טלפון מאחת הנשים שרצו להגיע לטבול. "ירדתי לשם עם דפיקות לב. כל כך פחדתי להשאיר אותו בלעדיי, אבל הגעתי בכל זאת. ביקשתי מהבנות באותה תקופה שיתפללו על הבן שלי, וזה יהיה שכרי. זו באמת עבודה קשה, זה להגיע לפעמים ערב ערב, בגשמים, בקור, לאחר יום עבודה מפרך, אבל זה שווה את זה".
כבלנית, מה הקסם של הטהרה לדעתך?
"אני שומעת כל כך הרבה סיפורים מנשים שהיו אצלי. למשל, הגיעה אליי נשואה טרייה שטבלה רק בליל החתונה ובמשך חצי שנה לא טבלה. היא דיברה עם בעלה והם הבינו שזה עשה משהו לחיי הנישואין שלהם, אז כשהם הגיעו לים המלח, היא קיבלה על עצמה לשמור על טהרת המשפחה. שאלתי אותה מה גרם לה להחליט, והיא סיפרה לי שהיא מרגישה שבעלה לוקח אותה כמובן מאליו ושייעצו לה לשמור על טהרת המשפחה. באותו יום לא הייתי בטוחה שאוכל להגיע בזמן כי הייתי עם הבן שלי בביקורת בבית החולים. היא אמרה לי שאם לא אוכל להגיע, היא תדלג על הטבילה הזו ותתחיל לשמור החל מחודש הבא. מיד כששמעתי את זה, אמרתי לה להיות מוכנה בשמונה, ושאני אגיע בזמן, גם אם אצטרך לקחת מטוס פרטי לשם. אני לא יכולה לשמוע משפטים כאלה, לא בבית ספרי.
יש איזה סיפור שאת זוכרת במיוחד?
"כן. הייתה אישה די מבוגרת שלא טבלה 15 שנה. כשהיא חלתה בסרטן, היא החליטה לשמור על טהרה. כשהיא הגיעה אליי היא פרצה בבכי ואמרה שקשה לה פיזית עם כל ההתארגנות לטבילה. אמרתי לה שבכל פעם שהיא מרגישה שקשה לה, שתיזכר בי, שהגעתי מדימונה במיוחד בשבילה. לא בשביל להחמיא לעצמי אלא בשביל שתקבל ממני כוח. אחרי חצי שנה היא התקשרה אליי ואמרה שעם כל הקשיים, היא מקפידה באדיקות מאז שנפגשנו".
ומה לגבי תקופת הקורונה, את מרגישה שנשים הגיעו פחות?
"בגל הראשון היינו סגורים, אבל אחר כך קיבלנו הוראות מאוד מפורטות לגבי חיטוי המקווה ושמירה על היגיינה. אני לא רואה שיש ירידה במספר הנשים שטובלות, אבל יש יותר חששות ושאלות. כשהן מגיעות ורואות שהכול פועל לפי הנהלים, אז הן רגועות יותר".
זכית לראות ישועות במהלך העבודה?
"כן, יצא לנו שם של מקווה של ישועות. נשים שלא הביאו ילדים תקופה ארוכה זכו להתברך בילדים אחרי הטבילה אצלנו. אפילו זכיתי להיות בברית של אחד מהם".
ולסיום, מה הדבר שהכי היית רוצה שנשות ישראל ידעו?
"יוצא לי לפגוש נשים מכל המגוון. זה באמת שונה מכל מקווה אחר כי נשים מגיעות אליי במהלך חופשה. כשאישה שולחת לי הודעות של תודה, זה שווה את הכול. איך המנהל שלי אומר? 'אם בעקבות כך נזכה שיוולדו לעם ישראל תינוק או שניים בטהרה, זה שווה את הכול', וזה באמת מה שנותן לי את הכוח. אני חושבת שכל אישה צריכה לקחת על עצמה את המצווה החשובה הזו. פעם נשים היו נכנסות לנהר הקפוא או לים. היום הכול נגיש, המקוואות מפוארים, הכול נקי ומזמין. אישה צריכה לראות יום זה כיום פינוק לנפש, להגיע עם שמחה ולראות מול עיניה את בעלה ולהיזכר ביום בו הם התחתנו. אפילו למנות לעצמה 5 מעלות טובות שלו, זה ממש עוזר. והכי חשוב, לזכור שכשאת שומרת על הטהרה, את שומרת על הבית שלך, על הילדים שלך, על עצמך, ואז הרווח כולו שלך".
